הם מרגישים שם אהובים ושמתעניינים בהם מאוד, לכן הם מוכנים לבוא ולשתף, לתרגל, לצחוק ולעיתים גם לדבר עם דברים רציניים יותר – כאלה שלא תמיד כיף לדבר עליהם..

אבל הם בעיקר מבינים שהם נמצאים במקום בטוח ומוגן, שמותר להם לספר כל מה שבא להם ואף אחד לא יבקר אותם, אלא יהיה קשוב רק להם, והחיבור הזה שקורה שם, זה חיבור אלוהי כזה..

השבוע הגיעה אליי מתאמנת מקסימה במיוחד, מוכשרת מאוד עם המון "מתנות אל " אני קוראת לזה.. מציירת, רוקדת בלט והיפ הופ, קוראת המון (סיפרה לי שלקחה 7 ספרים בספרייה ואחד כבר סיימה באותו הערב), מנגנת, שוחה, שפה רהוטה שלרגע לא הייתי בטוחה מי המתאמנת בחדר היא או אני..??? התמלאתי הערכה והתמוגגתי ממה שראיתי, ילדה שלכאורה הכל טוב אצלה..

ואז כשנכנסנו עוד טיפה פנימה, ושאלתי אותה עוד ועד שאלות פתאום עלה הקושי, עלה הכאב..

פחד גדול מלהגיד את שלה, הרגשת לא ראויה, דחויה, מרצה מאוד את החברות תוך כדי שהיא מבינה ויודעת באמצעות האינטיליגנציה הרגשית הגבוהה שיש לה שמשהו בהתנהלות שלה לא נכון..

שהיא יודעת שהאינטראקציה עם הבנות והחברות היא לא דבר נכון מבחינתה ולכן בחרה במטרה שהיא לעבוד על נושא הביטחון מול החברות ועל נושא הביטחון שלה מול עצמה.

לרגע ראיתי את עצמי במראה – הילדה הזאת שפוחדת לומר את האמת כי אולי לא יאהבו אותי, לא יקבלו אותי, יתרחקו ממני… ואשאר לבדי ללא חברות..

ואז הגיע התרגיל שנקרא "טיגר טיגר" האם זו האמת?

ביקשתי ממנה  לענות על 4 שאלות ולמדנו כיצד לבצע היפוכים לשאלות אלה