הטלפון מהגן מגיע באמצע הבוקר.
"הוא שוב הרביץ. אפשר לבוא לקחת אותו?"
אתם עוזבים הכול ונוסעים.
בדרך עוברות בראש אותן שאלות.
למה הוא עושה את זה?
איפה פספסנו?
ואיך ילד שבבית יודע להיות כל כך רך, הופך בגן לילד שהילדים מתרחקים ממנו?
אבל האמת?
זה לא באמת על המכה.
מאחורי כל התנהגות מסתתר רגש.
ילד בן ארבע מרגיש תסכול, קנאה, בושה או פחד בדיוק כמו מבוגר.
ההבדל הוא שאין לו עדיין את המילים.
ואין לו עדיין את היכולת לעצור לרגע בין הרגש לבין התגובה.
אז הגוף עושה את העבודה.
הוא דוחף. נושך. זורק. מרביץ.
ילד מרביץ הוא לא ילד רע.
זה ילד שהרגש שלו גדול יותר מהכלים שיש לו כרגע.
וכל עוד אין לו דרך אחרת להגיד "קשה לי", "אני צריך אותך", "זה לא הוגן", ההתנהגות תמשיך להגיד את זה בשבילו.
(כל מה שכתוב כאן נכון כמובן גם לבנות.)
כשמסתכלים על הרגעים האמיתיים של היום, בגן, בבית, עם האחים ועם החברים, מתחילים לראות מעבר למכה:
אותה מכה יכולה להגיע מעשרה מקומות שונים.
ולכן אי אפשר לטפל בה בלי לבדוק מה חשוב לילד ברגע הזה.
לפני זמן מה פנו אליי הורים לילדה בגיל הגן.
(פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על פרטיות המשפחה.)
בשאלון ההיכרות הם כתבו שקשה לה עם כעס.
כשהוא מגיע, הוא מגיע חזק.
היא זורקת חפצים, צועקת, מעליבה ומרביצה.
קשה לה לקבל "לא", קשה לה להירגע, ובשיא הכעס היא לא נותנת לאף אחד לעזור לה.
היא מרחיקה את כולם.
ובאותו שאלון הם כתבו גם את הצד השני.
לרוב היא קשובה לכללים ומשתפת פעולה.
הבית בשבילה מקום של רוגע ואהבה.
היא משחקת עם ילדים, אבל עוד אין לה חברה קרובה.
וגם הצוות בגן מחפש דרך להגיע אליה.
באחת השאלות ביקשתי מההורים לבחור איך הם מתארים אותה כשהיא נתקלת בקושי.
הם סימנו: "מתנהגת את הצרכים ואת הרצונות שלה."
במשפט אחד הם תיארו את כל מה שהמאמר הזה מדבר עליו.
זו לא ילדה שלא מכירה את הכללים. את זה ההורים כתבו בעצמם.
ההתפרצויות מגיעות דווקא ברגעים של "לא", או כשצריך להפסיק משהו ולעבור לדבר אחר, כמו לאסוף את המשחקים.
מה שעוד חסר לה הן המילים לרגעים האלה: "קשה לי להפסיק", "אני מאוכזבת", "אני צריכה רגע".
כל עוד אין לה אותן, הגוף אומר את זה בשבילה.
וההורים ביקשו בדיוק את זה: כלים לרגעים של כעס גדול, וגם הכוונה לצוות הגן.
כי הילדה הזו לא חיה רק בחדר הטיפול. היא חיה בבית ובגן, ושם צריך לתרגל.
המטרה היא לא שהיא תפסיק לכעוס.
מותר לכעוס.
המטרה היא שהכעס ימצא מילים.
כשילד מרביץ, צריך לעצור אותו. אין על זה ויכוח.
אלימות היא קו אדום.
אבל עצירה עונה רק על השאלה "מה אסור".
היא לא מלמדת את הילד מה כן לעשות בפעם הבאה שהרגש הזה יציף אותו.
אם הצורך לא קיבל מילים, הוא לא נעלם.
הוא פשוט יחפש דרך אחרת לצאת.
בעבודה שלי עם ילדים והורים אני הולכת תמיד באותו רצף:
התנהגות ← רגש ← צורך ← יכולת שעוד חסרה ← כלי חלופי ← תרגול ← הטמעה עם ההורה
במילים פשוטות:
קודם רואים מה קרה, בלי תוויות ובלי שיפוט.
אחר כך מבינים מה הילד הרגיש ומה הוא היה צריך.
ואז שואלים: מה עוד חסר לו כדי להגיד את זה במילים?
את זה מלמדים. דרך משחק, קלפים, סיפורים ותרגול של סיטואציות מהחיים.
ובסוף מביאים את זה הביתה, כי שם זה באמת קורה.
הגבול ברור, והטון רגוע.
"אני רואה שאתה כועס. מותר לכעוס, אסור להרביץ. כשתירגע אני פה לעזור לך."
המשפט הזה עושה שני דברים בבת אחת.
הוא שם קו אדום על המכה, והוא אומר לילד שהרגש שלו לגיטימי.
בשיא הסערה ילד לא יכול לשמוע הסברים.
כשהוא כבר רגוע, אפשר לחזור לרגע ההוא:
"נראה לי שהיה לך מאוד מתסכל כשהמגדל נפל."
לא לחקור. לא לדרוש "תגיד למה עשית את זה".
רק להציע מילה, ולתת לו לבדוק אם היא מתאימה.
"מה רצית שיקרה?"
"מה היה עוזר לך באותו רגע?"
לפעמים התשובה תפתיע אתכם.
ילד שהרביץ לחבר אולי פשוט רצה שיחכו לו.
ילד לא ימציא לבד את המילים ברגע של כעס. צריך לתת לו אותן מראש.
ואז מתרגלים. בבובות, בהחלפת תפקידים, במשחק.
דווקא ברגעים השקטים.
כלי שעובד יפה עם ילדים צעירים הוא הרמזור:
🔴 אדום: עוצרים. הידיים לא זזות.
🟡 צהוב: בודקים מה אני מרגיש ומה אני צריך.
🟢 ירוק: אומרים את זה במילים.
ילד לומד מילים חדשות מהחזרה שלכם עליהן.
לא מפעם אחת, ולא מהרצאה.
שווה לעצור ולשאול את עצמכם: איזה ערכים מנחים אתכם?
מה הקו האדום שלכם, ואיך אתם רוצים להגיב כשהוא נחצה?
כשהתגובה שלכם עקבית, הילד יודע למה לצפות.
וכשהוא יודע למה לצפות, יש לו יותר מקום ללמוד דרך אחרת.
זה תהליך. יהיו ימים טובים ויהיו נסיגות.
זה חלק מהדרך, לא סימן שזה לא עובד.
אם המכות חוזרות שוב ושוב,
אם הטלפונים מהמסגרת הפכו לשגרה,
אם אתם רואים שהילדים מתחילים להתרחק ממנו,
או שאתם פשוט מרגישים שניסיתם כבר הכול ואתם לא מבינים מה קורה לו,
זה הזמן לבדוק יחד מה יושב מתחת להתנהגות.
בטיפול הרגשי הדיאדי (לגילאי 3 עד 8) אני עובדת עם הילד ועם ההורה במקביל.
הילד לומד לזהות מה הוא מרגיש ולהגיד מה הוא צריך.
ואתם מקבלים הבנה אחרת של ההתנהגות, ודרך ברורה להגיב אליה בבית.
ואם אתם רוצים להתחיל לתרגל בבית כבר עכשיו, ערכת הקלפים "אני מדבר.ת את הצרכים שלי" נבנתה בדיוק בשביל זה: לתת לילד מילים לרגשות ולצרכים, במקום שההתנהגות תדבר בשבילו.
ועכשיו אליכם:
מה הילד שלכם מנסה להגיד לכם, בהתנהגות שהכי קשה לכם איתה?
באהבה,
רותם
לשיתוף הפוסט :
אז מה קורה בליווי ההורי? מהו הידע שאנחנו מעבירים לכם?אתם מתחילים להתבונן במסע שלכם.אתם מתחילים להבין עם אילו אמונות אתם מגיעים להורות.אילו דברים מנהלים אתכם ברמה הרגשית.
אילו נקודות מבט יש לכם על הילדים שלכם ועוד. ופתאום זה קורה.
אסימונים מתחילים ליפול והתובנות מגיעות. פתאום אתם מבינים, מה אתם כהורים, צריכים לדעת על עצמכם ועל המסע שלכם.
התובנות הללו גורמות לכם להבין מה ייצר את אותו מרחב בטוח והרמוני שאתם כל כך רוצים ליצור עבורכם ועבור הילדים שלכם. אתם מתחילים לראות מהו הדבר הזה שיבנה את היסודות לקשר מיטיב, תומך, חומל ואוהב.
הורים אהובים, אנחנו מזמינים אתכם בהתרגשות גדולה להתבונן כיצד ניתן להפוך מאדם מובל להורה מוביל.
הורים יקרים,
אנא מלאו את השאלון טרם השיחה איתי. בבקשה ענו בפירוט ככל שתוכלו.
אני עוברת על כל שאלון בעיון רב, וכך מגיעה לשיחה אתכם כשיש לי כבר את הרקע ואת התמונה
על האתגר של הילד/ה שלכם. באופן זה אני מנצלת את הזמן ביעילות, ואתמקד בשיחה בלתת לכם
מידע מדויק וכלים פרקטיים אודות האתגר שאתם חווים.
תודה רבה על שיתוף הפעולה .
רותם