"תתלבש, אנחנו יוצאים."
"לא רוצה."
"עכשיו, בבקשה."
"את לא מחליטה בשבילי!"
ובזמן שאתם מחפשים את הנעל השנייה, הוא כבר מושך לאחות בשיער.
מסתכל עליכם.
ומחכה לראות מה תעשו.
כל בקשה הופכת לוויכוח.
כל "לא" הופך למלחמה.
ואתם מוצאים את עצמכם מקלידים בגוגל באחת בלילה: "ילד מתריס", "ילד שמציק בכוונה", "ODD".
אבל האמת?
זה לא באמת על הנעליים.
ODD הוא קיצור של Oppositional Defiant Disorder. בעברית קוראים לזה הפרעת התנגדות והתרסה.
זו אבחנה שנותן איש מקצוע מוסמך, פסיכיאטר או פסיכולוג ילדים.
היא מתארת דפוס שנמשך לפחות חצי שנה, ולא כמה שבועות קשים:
כמעט כל ילד מתווכח, מסרב ומציק לפעמים.
זה חלק מלגדול.
אבחנה נשקלת רק כשזה קורה הרבה, לאורך זמן, ופוגע בחיים של הילד בבית, בגן או בבית הספר.
אם עלתה אצלכם שאלה של אבחנה, המקום לברר אותה הוא אצל איש מקצוע שמאבחן. לא במאמר, וגם לא אצלי.
אבחנה יכולה לעזור.
היא נותנת שם למה שקורה, ולפעמים פותחת דלת לעזרה במסגרת.
אבל היא עונה על השאלה "מה הילד עושה".
היא לא עונה על השאלה "מה הילד צריך".
ומאחורי כל התנהגות מסתתר רגש.
גם מאחורי ההתרסה.
הילד הזה הוא לא "ילד ODD".
הוא ילד, שכרגע זו הדרך היחידה שלו להגיד משהו.
זה מה שאני רואה שוב ושוב בעבודה עם ילדים והורים, כבר כ-10 שנים:
ככל שלילד יש פחות מילים לרגשות ולצרכים שלו, ההתנהגות שלו צריכה "לדבר" חזק יותר.
וההתרסה היא שפה מאוד חזקה.
היא תמיד מקבלת תגובה.
הנה כמה דוגמאות למה שיכול לשבת מתחת:
שימו לב למילה "ייתכן".
אין כאן תשובה אחת שמתאימה לכל ילד.
צריך לבדוק מה חשוב לילד הספציפי שלכם, ברגע הספציפי הזה.
(כל מה שכתוב כאן נכון כמובן גם לבנות.)
לפני זמן מה פנו אליי הורים לילד בגיל בית הספר.
(פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על פרטיות המשפחה.)
הם תיארו התפרצויות זעם שמשבשות את כל הבית.
רגע אחד הוא הכי נחמד ומתוק.
ברגע הבא הוא צורח, בוכה ומקלל.
כשמשהו לא מתאים לו, התגובה קיצונית, ולדעתם לא תואמת את הגיל שלו.
ובאותה נשימה הם סיפרו גם את הצד השני.
יש לו חברים, והוא תלמיד טוב וחכם.
עם אחיו הקטן הוא יכול לשחק יפה מאוד, ובפעם אחרת לריב איתו חזק.
הוא נדבק אליו, מחבק ומנשק גם כשהאח לא רוצה, וההערות לא עוזרות.
ואז הם אמרו משפט שאני שומעת מהורים הרבה:
"קשה לנו כבר להתמודד."
כשאני שומעת תיאור כזה, אני לא מתחילה מהשאלה איך לעצור את הצעקות.
אני מתחילה מהשאלות האלה:
זו לא אבחנה, וגם לא ניסיון לנחש אבחנה מרחוק.
זו נקודת ההתחלה של העבודה: לראות מעבר להתפרצות.
ילד כזה לא צריך שיתקנו אותו.
הוא צריך מילים לרגע שבו הכול מתהפך בתוכו, ודרך לעצור לפני שזה יוצא החוצה.
וההורים שלו צריכים דרך להגיב לרגע הזה בלי להיגרר אליו.
הילד מתריס.
ההורה מתעייף, מתעצבן ומרים את הקול.
הילד מרגיש שהוא שוב לא מובן, והצורך שלו עדיין לא קיבל מקום.
אז הוא מתריס יותר.
אף אחד לא אשם במעגל הזה.
לא הילד, ולא אתם.
זה מה שקורה כשהתנהגות מקבלת תגובה בלי שמישהו מבין מה עומד מאחוריה.
והדרך לצאת ממנו מתחילה בתרגום: מהתנהגות לרגש, מרגש לצורך, ומהצורך למילים.
אם כל דבר הוא מלחמה, הילד לא יודע מה באמת חשוב.
שבו רגע ושאלו את עצמכם: איזה ערכים מנחים אתכם?
בטיחות, כבוד לאחרים, אולי שעת שינה.
על אלה לא מתפשרים, ואומרים אותם ברוגע ובעקביות.
על השאר, צבע החולצה או איזה צד של המיטה, אפשר לוותר.
זה לא ויתור על הגבולות. זה מה שנותן להם משקל.
ילד שצריך שליטה יקבל אותה ממילא. השאלה היא איפה.
במקום "תתלבש עכשיו":
"אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות. אתה רוצה ללבוש את החולצה הכחולה או את האדומה?"
הגבול נשאר: יוצאים.
ובתוכו יש לו החלטה אמיתית.
כשהוא אומר "את לא מחליטה בשבילי!", אפשר לנסות:
"נשמע שחשוב לך להחליט לבד. אני מבינה. את זה אני לא יכולה לתת לך עכשיו, אבל בוא נמצא משהו שכן תחליט עליו."
אתם נותנים לו את המילים שעוד חסרות לו.
בפעם העשירית, הוא אולי יתחיל להגיד אותן בעצמו.
הנקודה הזו מפתיעה הורים רבים.
ילד מתריס לא צריך ללמוד להגיד "כן" לכל דבר.
הוא צריך ללמוד להגיד "לא" בצורה שמכבדת אותו ואת מי שמולו.
מתרגלים את המשפטים האלה ברגעים השקטים, במשחק ובהחלפת תפקידים.
וכשהוא משתמש באחד מהם באמת, גם אם זה יוצא עקום, זה הרגע לעצור ולהגיד לו: "אמרת את זה במילים. שמעתי אותך."
הוא לא תמיד יקבל את מה שביקש.
אבל הוא ילמד שמילים עובדות טוב יותר מוויכוח.
דפוס של התרסה לא נבנה ביום אחד, וגם לא משתנה ביום אחד.
יהיו ימים טובים ויהיו נסיגות.
מה שמחזיק את התהליך זה ההתמדה שלכם: לחזור על אותם גבולות, באותו טון, עם אותה אמפתיה.
פעם אחרי פעם.
אם ההתרסה מלווה את רוב הימים שלכם,
אם הבית מרגיש כמו שדה קרב,
אם מהגן או מבית הספר כבר מתקשרים,
או שאתם מרגישים שאתם מאבדים את הקשר עם הילד שלכם,
זה הזמן לבדוק יחד מה יושב מתחת להתנהגות.
אם יש אבחנה, או שאתם בתהליך של בירור, הליווי הרגשי יכול להיות חלק מהתמונה, לצד הגורמים המקצועיים שכבר מלווים אתכם.
בטיפול הרגשי הדיאדי (לגילאי 3 עד 8) אני עובדת עם הילד ועם ההורה במקביל.
הילד לומד לזהות מה הוא מרגיש ולהגיד מה הוא צריך, כולל להגיד "לא" במילים.
ואתם מקבלים הבנה אחרת של ההתנהגות, ודרך ברורה להגיב אליה בבית.
ואם אתם רוצים להתחיל לתרגל בבית כבר עכשיו, ערכת הקלפים "אני מדבר.ת את הצרכים שלי" נבנתה בדיוק בשביל זה: לתת לילד מילים לרגשות ולצרכים, במקום שההתנהגות תדבר בשבילו.
ועכשיו אליכם:
על מה הילד שלכם הכי מתווכח איתכם? ומה לדעתכם הוא באמת מנסה להגיד?
באהבה,
רותם
לשיתוף הפוסט :
אז מה קורה בליווי ההורי? מהו הידע שאנחנו מעבירים לכם?אתם מתחילים להתבונן במסע שלכם.אתם מתחילים להבין עם אילו אמונות אתם מגיעים להורות.אילו דברים מנהלים אתכם ברמה הרגשית.
אילו נקודות מבט יש לכם על הילדים שלכם ועוד. ופתאום זה קורה.
אסימונים מתחילים ליפול והתובנות מגיעות. פתאום אתם מבינים, מה אתם כהורים, צריכים לדעת על עצמכם ועל המסע שלכם.
התובנות הללו גורמות לכם להבין מה ייצר את אותו מרחב בטוח והרמוני שאתם כל כך רוצים ליצור עבורכם ועבור הילדים שלכם. אתם מתחילים לראות מהו הדבר הזה שיבנה את היסודות לקשר מיטיב, תומך, חומל ואוהב.
הורים אהובים, אנחנו מזמינים אתכם בהתרגשות גדולה להתבונן כיצד ניתן להפוך מאדם מובל להורה מוביל.
הורים יקרים,
אנא מלאו את השאלון טרם השיחה איתי. בבקשה ענו בפירוט ככל שתוכלו.
אני עוברת על כל שאלון בעיון רב, וכך מגיעה לשיחה אתכם כשיש לי כבר את הרקע ואת התמונה
על האתגר של הילד/ה שלכם. באופן זה אני מנצלת את הזמן ביעילות, ואתמקד בשיחה בלתת לכם
מידע מדויק וכלים פרקטיים אודות האתגר שאתם חווים.
תודה רבה על שיתוף הפעולה .
רותם