ילד מתעצבן כשלוקחים לו את הטלפון או מכבים לו את המסך? בדרך כלל הוא לא נלחם על המסך עצמו.
ברוב המקרים הקושי הוא ברגע המעבר: לעצור באמצע משהו מהנה, ולוותר על מה שהמסך נתן לו, כמו מנוחה, שליטה, הצלחה או תחושת שייכות.
מה שעוזר הוא גבול ברור וקבוע, הכנה מראש לרגע הסיום, ומילים שהילד יכול להגיד במקום להתפרץ.
"עוד חמש דקות."
"עוד רגע, אני באמצע!"
"רק לסיים את השלב!"
אתם כבר יודעים איך זה ממשיך.
אמרתם "מספיק".
הוא צועק. טורק דלת. אומר דברים שלא הייתם רוצים לשמוע.
ואתם נשארים בסלון עם הטלפון ביד, ושואלים את עצמכם איך שעה של שקט נגמרה ככה.
אבל האמת?
זה לא באמת על הטלפון.
(כל מה שכתוב כאן נכון כמובן גם לבנות.)
למה הוא מתפרץ דווקא כשמכבים את המסך?
מאחורי כל התנהגות מסתתר רגש.
וברגע הכיבוי מתנקזים כמה רגשות בבת אחת.
קשה לעצור משהו כיפי באמצע.
גם למבוגרים זה קשה. תחשבו על הפעם האחרונה שמישהו ביקש מכם לסגור פרק באמצע סצנה.
לילד יש עוד פחות כלים לרגע הזה.
היכולת לעצור, לדחות סיפוק ולעבור לדבר הבא עוד מתפתחת אצלו.
כשהיא עוד לא שם, הגוף והקול עושים את העבודה.
הרבה הורים מספרים לי שהפיצוץ מגיע דווקא אחרי זמן מסך "טוב", שקט, בלי ויכוחים.
זה הגיוני.
ככל שהילד היה שקוע יותר, המעבר החוצה חד יותר.
מה המסך נותן לילד שקשה לו לוותר עליו?
כשמסתכלים מעבר להתפרצות, מגלים שמסך עונה אצל ילדים על צרכים אמיתיים:
- מנוחה ונחיתה. ילד שחוזר מיום ארוך בגן או בבית הספר, ומשתמש במסך כדי להתאוורר לפני שהוא מסוגל לדבר עם מישהו.
- הצלחה. במשחק הוא עולה שלבים, מצליח, מנצח. לא בטוח שיש לו את התחושה הזו גם במקומות אחרים ביום.
- שליטה. מול המסך הוא מחליט. כשמכבים לו, לוקחים לו את המקום היחיד ביום שבו הוא קובע.
- שייכות. ילד שמשחק עם חברים ברשת לא עוזב רק משחק. הוא עוזב קבוצה, ומפחד לאכזב אותם או להישאר בחוץ.
- הרגעה. לפעמים המסך הוא הדרך שבה הוא מתמודד עם שעמום, לחץ או מצוקה. ואז הכיבוי משאיר אותו לבד עם מה שהוא ניסה לא להרגיש.
מבחוץ כל ההתפרצויות האלה נראות אותו דבר.
מבפנים כל אחת מהן מבקשת משהו אחר.
ולכן שווה לבדוק מה חשוב לילד שלכם ברגע הזה, לפני שמחליטים מה עושים.
האם זה אומר שהילד מכור למסכים?
התפרצות ברגע הכיבוי לבדה לא אומרת שהילד מכור.
היא אומרת שהמסך עונה אצלו על צורך, ועוד לא נמצאה לו דרך אחרת לענות עליו.
המסך הוא לא רק בעיה. הוא גם מידע.
הוא מראה לכם מה הילד מוצא שם, שקשה לו למצוא כרגע במקום אחר.
אם אתם רוצים לבדוק גם את שאלת הכמות, כתבתי על זה בנפרד:
כמה זמן מסך לילד זה בסדר?
ילד מתעצבן כשלוקחים לו את הטלפון: מה עושים?
להבין את הילד זה לא לוותר על הגבול.
הגבול נשאר. מה שמשתנה הוא הדרך אליו.
- להכין את הסיום מראש. ילד שמופתע מהכיבוי מגיב חזק יותר. לפני שהוא מתחיל, מסכימים איך זה ייגמר. ולקראת הסוף נותנים התראה, רצוי עם נקודת סיום ברורה ולא רק דקות: "עוד פרק אחד", "בסוף הסיבוב הזה".
- לשים גבול ברור, בטון רגוע. בלי הרצאה ובלי משא ומתן באמצע הסערה. משפט קצר שאומר שני דברים: אני רואה אותך, והגבול נשאר. "אני יודעת שממש רצית להמשיך. זמן המסך הסתיים."
- לתת לרגש מקום, ולשים קו אדום לפגיעה. מותר לכעוס. מותר להתאכזב. אסור לפגוע, לא באנשים ולא בחפצים. "מותר לך לכעוס עליי. אסור לזרוק את השלט. אני פה כשתרצה עזרה."
- לתת לו לאן לנחות. קשה לעזוב משהו אל שום דבר. כשיש פעילות קבועה שמחכה אחרי המסך, משהו לאכול, מקלחת, משחק קצר איתכם, למעבר יש כיוון.
ואם הכעס כבר מגיע לידיים, כתבתי על זה כאן: ילד שמרביץ הוא ילד שעוד לא מצא את המילים.
ובזמן רגוע, לא בשיא הכעס, מלמדים אותו מילים לרגע הזה.
ילד לא ימציא אותן לבד כשהוא מוצף. צריך לתת לו אותן מראש ולתרגל:
- "קשה לי לעצור באמצע."
- "אני צריך לסיים את הסיבוב, אפשר עוד רגע?"
- "אני מבואס שזה נגמר."
זה הרצף שאני עובדת לפיו בכל מקום:
התנהגות ← רגש ← צורך ← יכולת שעוד חסרה ← כלי חלופי ← תרגול ← הטמעה עם ההורה
ההתפרצות היא ההתנהגות.
מתחתיה יש תסכול ואכזבה, וצורך כלשהו שהמסך מילא.
מה שעוד חסר הוא היכולת לעצור, והמילים להגיד מה קשה.
את זה מלמדים, ומתרגלים בבית.
ומה איתכם, ההורים?
שווה לעצור ולשאול: איזה ערכים מנחים אתכם בנושא המסכים?
מה הקו האדום שלכם, ומה אתם מוכנים להחזיק גם כשקשה?
גבול שנולד מכעס בדרך כלל לא מחזיק.
"אין טלפון שבוע!" שנאמר בשיא הוויכוח, מתבטל אחרי יום, והילד לומד שכדאי להתווכח.
וככל שהמסך משמש בבית כפרס או כעונש, הוא נעשה חשוב יותר בעיני הילד, והמאבק עליו גדל.
אז עדיף כמה כללים מעטים, ברורים וקבועים, שאתם מסוגלים לעמוד בהם.
כשהתגובה שלכם עקבית, הילד יודע למה לצפות. וזה כבר מוריד חלק מהמאבק.
זה תהליך. יהיו ערבים טובים ויהיו ערבים קשים.
זה חלק מהדרך, לא סימן שזה לא עובד.
שאלות שהורים שואלים אותי
זה נורמלי שילד מתעצבן כשמכבים לו את המסך?
כן. לעצור משהו מהנה באמצע זה קשה, והיכולת לעשות את זה מתפתחת לאט. התפרצות ברגע הכיבוי היא סימן שהמעבר קשה לו, לא סימן שמשהו לא בסדר איתו.
לקחת לו את הטלפון לגמרי אחרי התפרצות?
החלטה שמתקבלת בשיא הכעס בדרך כלל לא מחזיקה. עדיף לחזור לכללים שכבר נקבעו, ולדבר על מה שקרה כשכולם רגועים. כשהמסך הופך לעונש, הוא נעשה חשוב יותר בעיני הילד, והמאבק עליו רק גדל.
מה עונים ל"רק עוד חמש דקות"?
קודם לראות את הרגש, ואז להחזיק את הגבול: "אני יודעת שקשה לך לעצור. הזמן נגמר." אם הוא באמצע סיבוב עם חברים, אפשר להסכים מראש על נקודת סיום ברורה כמו סוף הסיבוב, ולא על עוד דקות שמתארכות.
מתי כדאי לפנות לעזרה?
אם יש פגיעה משמעותית ומתמשכת בשינה, באכילה או בתפקוד, אם ההתפרצויות כוללות פגיעה באחרים, או אם אתם רואים אצל הילד מצוקה קשה. במצבים כאלה נכון לקבל ליווי אישי, ולא להסתמך רק על כלים מהבית.
רוצים לעבוד על נושא המסכים בבית?
שאלת המסכים עולה כמעט בכל בית שאני מלווה.
אז ריכזתי את הדרך שלי לעבוד איתה בקורס דיגיטלי להורים לילדים בגילאי 4 עד 16.
בקורס יש שמונה שיעורים מצולמים וקצרים, חוברת עבודה ובונוסים להדפסה.
בכל שיעור יש כלי אחד לנסות בבית, ושיעור שלם מוקדש לשאלה למה הוא מתפוצץ כשאומרים "מספיק", ואיך בונים ירידה הדרגתית לקראת הסיום.
הקורס בשבילכם, ההורים. הילד לא צריך לצפות בו.
המטרה היא לא בית בלי מסכים, אלא ילד שיודע ליהנות ממסך בלי שהמסך ינהל אותו.
לפרטים על הקורס "מה מסתתר מאחורי המסך"
על הכותבת: רותם קדוש, מטפלת דיאדית ומאמנת רגשית לילדים ונוער. כ-10 שנות עבודה עם ילדים והורים, ומעל 1000 משפחות. מפתחת הגישה "מעבר להתנהגות".
ועכשיו אליכם:
מה לדעתכם הילד שלכם מקבל מהמסך, שהכי קשה לו לוותר עליו?
התגובות באתר סגורות, אבל אשמח לשמוע מכם באינסטגרם או בפייסבוק: rotembkad.
באהבה,
רותם





