מסיבת יום הולדת בגן.
כל הילדים כבר רצים לג'ימבורי.
והוא נצמד לרגל שלכם ולא זז.
"תישארי איתי."
אז אתם נשארים.
עומדים בצד, מחזיקים לו את היד, עונים במקומו כשמישהו שואל אותו משהו.
ובדרך הביתה אתם חושבים: למה לכל הילדים זה קל, ולו זה כל כך קשה?
אבל האמת?
זה לא באמת על מסיבת היום הולדת.
מאחורי כל התנהגות מסתתר רגש.
ומאחורי ההיצמדות לרגל יש פחד.
כך נראית חרדה אצל ילדים הרבה פעמים: לא במילים, אלא בגוף.
החרדה לוחשת לילד משפט אחד:
"אתה לא תצליח לבד."
וכשהילד מאמין למשפט הזה, הוא עושה את הדבר הכי הגיוני מבחינתו.
הוא מחפש מבוגר שיעשה את זה במקומו.
כשהילד שלכם מפחד, אתם רוצים שהפחד ייגמר.
זה טבעי. זו אהבה.
אז אתם נשארים לידו במסיבה.
מזמינים בשבילו במסעדה.
מדברים במקומו עם הגננת.
נותנים לו לישון אצלכם, כי בחדר שלו מפחיד.
וברגע הזה זה עובד. הוא נרגע.
אבל הילד לומד מזה עוד משהו, בלי שאף אחד התכוון ללמד אותו:
"צדקתי. באמת לא יכולתי לבד."
וככה נוצר מעגל.
הילד מפחד, ההורה עושה במקומו, הילד נרגע,
והאמונה שלו ביכולת שלו קטנה עוד קצת.
בפעם הבאה הפחד מגיע מהר יותר, וחזק יותר.
ואני רוצה להגיד את זה ברור:
זה לא קורה כי אתם הורים לא טובים.
זה קורה כי אתם אוהבים, וקשה לראות את הילד שלכם סובל.
רוב ההורים שמגיעים אליי נמצאים בדיוק במקום הזה.
ההבדל הוא דק, אבל הוא משנה הכול.
בכל אחת מהדוגמאות הילד לא נשאר לבד עם הפחד.
אבל הוא גם לא מוותר על ההתמודדות.
הוא עושה את זה בעצמו, עם מבוגר שמחזיק אותו.
ומכל פעם כזו הוא לומד משהו חדש:
"פחדתי, ובכל זאת הצלחתי."
מהמשפט הזה נבנה ביטחון עצמי.
ילד שעוד אין לו מילים לפחד לא יגיד "אני מפחד שלא ירצו לשחק איתי".
הוא יגיד שכואבת לו הבטן.
הוא ייצמד.
הוא יבכה כל בוקר בפרידה, או יסרב ללכת בלי שום הסבר.
כשאנחנו עונים להתנהגות, אנחנו פותרים לו את הרגע.
כשאנחנו עוזרים לו לדבר את הפחד, אנחנו נותנים לו כלי לכל הפעמים הבאות.
ההבדל בין "תישארי איתי" לבין "אני מפחד שלא אדע מה לעשות. אני צריך שתהיי לידי רק בהתחלה" הוא ההבדל בין תלות לבין בקשה.
בקשה כזו אפשר להבין, ואפשר להיענות לה בלי לעשות במקומו.
לפני זמן מה פנו אליי הורים לנער.
(פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על פרטיות המשפחה.)
הוא פחד לצאת מהבית.
לא רק בלילה. גם באור יום.
הוא פחד שיציקו לו, ושיפגעו בו.
עם הזמן התקבע דפוס של הימנעות.
מפגש עם חברים, יציאה לפיצה, סתם לצאת לבלות.
דברים שנערים בגילו עושים בלי לחשוב פעמיים הפכו בשבילו למשימה שנראית בלתי אפשרית.
כל פעם שהוא נשאר בבית, הפחד קיבל אישור: בבית בטוח.
וכל פעם כזו, האמונה שלו שהוא יכול להתמודד בחוץ קטנה עוד קצת.
אני מביאה את הסיפור הזה כי הוא מראה לאן הימנעות יכולה להגיע כשהיא גדלה יחד עם הילד.
הפחד שלו אמיתי, ולא מבטלים אותו.
אבל גם לא נותנים לו להחליט על כל החיים.
העבודה עם נער כזה לא מתחילה ב"נו, צא כבר".
היא מתחילה במילים:
ממה בדיוק אני מפחד?
מה הדבר הכי קטן שאני מוכן לנסות?
ומי יכול להיות לידי כשאני מנסה?
אלה בדיוק אותן מדרגות שבונים עם ילד בן חמש במסיבת יום הולדת.
ההבדל הוא שאצל נער הדפוס כבר הספיק להתקבע לאורך שנים.
ולכן כדאי לשים לב מוקדם.
שבוע אחד, בלי לשנות כלום, רק לשים לב.
מתי עניתם במקומו?
מתי ויתרתם על משהו כי הוא פחד?
מתי סידרתם לו את העולם כך שהוא לא יצטרך להתמודד?
אל תשפטו את עצמכם. זו רק תמונת מצב.
אי אפשר לשנות דפוס שלא רואים.
שני המשפטים צריכים להגיע ביחד:
"אני רואה שזה מפחיד אותך. וגם אני סומכת עליך שתוכל."
המשפט הראשון אומר לו שהרגש שלו לגיטימי.
המשפט השני אומר לו שהוא מסוגל.
אם נותנים רק את הראשון, החרדה מקבלת אישור.
אם נותנים רק את השני, הילד מרגיש שלא רואים אותו.
לא קופצים מ"אמא נשארת כל המסיבה" ל"אמא בכלל לא באה".
בונים סולם ביחד עם הילד:
פעם ראשונה אמא נשארת עד העוגה.
פעם שנייה אמא נשארת עשר דקות.
פעם שלישית אמא מלווה עד הדלת.
הילד שותף להחלטה על כל מדרגה.
כך יש לו גם אחריות, וגם תחושה שהוא מחליט.
וכל מדרגה שהוא עולה היא הוכחה בשבילו שהוא יכול.
ברגעים השקטים, לא בשיא הפחד, מתרגלים משפטים:
אפשר לתרגל בבובות, בסיפור לפני השינה, או במשחק תפקידים שבו הוא מלמד את הבובה מה להגיד.
לפעמים הקושי הכי גדול הוא לא של הילד.
הוא של ההורה, שעומד בצד ורואה את הילד שלו מתמודד, ולא מושיע אותו.
זה לא נעים. זה גם לא אמור להיות נעים.
שווה לשאול את עצמכם: איזה ערכים מנחים אתכם בהורות?
אם אחד מהם הוא ילד שמאמין בעצמו, אז לפעמים האהבה נראית כמו לעמוד לידו ולא לעשות במקומו.
זה לוקח זמן. יהיו ימים שבהם הוא יתקדם, ויהיו ימים שבהם הוא יחזור אחורה.
זה חלק מהדרך.
אם הפחד מונע ממנו ללכת לגן או לבית הספר,
אם הבוקר בבית הפך לקרב,
אם הוא מוותר על חברים, חוגים ומסיבות,
או שאתם מרגישים שכל הבית מתנהל סביב הפחד שלו,
זה הזמן לבדוק יחד מה יושב מתחת להתנהגות.
ואם יש כאבי בטן או ראש שחוזרים, כדאי קודם כול לבדוק אצל רופא הילדים.
בטיפול הרגשי הדיאדי (לגילאי 3 עד 8) אני עובדת עם ילדים ביישנים, ילדים עם ביטחון עצמי נמוך, וילדים שהפחד מצמצם להם את העולם.
אני עובדת עם הילד ועם ההורה במקביל.
הילד לומד לדבר את הפחד ואת הצורך שלו, ולנסות דברים חדשים בקצב שלו.
ואתם לומדים איך להיות לצדו בלי לעשות במקומו.
ואם אתם רוצים להתחיל לתרגל בבית כבר עכשיו, ערכת הקלפים "אני מדבר.ת את הצרכים שלי" נבנתה בדיוק בשביל זה: לתת לילד מילים לרגשות ולצרכים, במקום שההתנהגות תדבר בשבילו.
ועכשיו אליכם:
באיזה רגע הכי קשה לכם לא לעשות במקום הילד שלכם?
באהבה,
רותם
לשיתוף הפוסט :
אז מה קורה בליווי ההורי? מהו הידע שאנחנו מעבירים לכם?אתם מתחילים להתבונן במסע שלכם.אתם מתחילים להבין עם אילו אמונות אתם מגיעים להורות.אילו דברים מנהלים אתכם ברמה הרגשית.
אילו נקודות מבט יש לכם על הילדים שלכם ועוד. ופתאום זה קורה.
אסימונים מתחילים ליפול והתובנות מגיעות. פתאום אתם מבינים, מה אתם כהורים, צריכים לדעת על עצמכם ועל המסע שלכם.
התובנות הללו גורמות לכם להבין מה ייצר את אותו מרחב בטוח והרמוני שאתם כל כך רוצים ליצור עבורכם ועבור הילדים שלכם. אתם מתחילים לראות מהו הדבר הזה שיבנה את היסודות לקשר מיטיב, תומך, חומל ואוהב.
הורים אהובים, אנחנו מזמינים אתכם בהתרגשות גדולה להתבונן כיצד ניתן להפוך מאדם מובל להורה מוביל.
הורים יקרים,
אנא מלאו את השאלון טרם השיחה איתי. בבקשה ענו בפירוט ככל שתוכלו.
אני עוברת על כל שאלון בעיון רב, וכך מגיעה לשיחה אתכם כשיש לי כבר את הרקע ואת התמונה
על האתגר של הילד/ה שלכם. באופן זה אני מנצלת את הזמן ביעילות, ואתמקד בשיחה בלתת לכם
מידע מדויק וכלים פרקטיים אודות האתגר שאתם חווים.
תודה רבה על שיתוף הפעולה .
רותם