אם הנחישות והעקביות שלנו חשובה לשיתוף פעולה של הילד איתנו?

פנתה אליי אמא מודאגת לגבי הבן שלה שמכור למסכים,
כל היום נמצא במסכים, בסוני, אין לו קשר לשום דבר, לא חברים, לא פעילות גופנית – לא יוצא מהבית..
זה נמשך המון זמן כבר מעל חצי שנה, הוא לא מוצא זמן לאכול, בקושי ישן, לא הולך איתם לארוחות משפחתיות, בקיצור הילד חי אבל לא חי…
היא תיארה לי בכאב רב את השעות הרבות שבהן הוא מול הסוני, לא יוצא מפתח חדרו עד 4 לפנות בוקר, כשכל הבית שומע את הרעש שמייצר המשחק ושזה התחיל להשפיע על שעות השינה שלהם כהורים מאחר והם מתעוררים מוקדם לעבודה ולעיתים הוא עדיין ער..
היא סיפרה לי בכאב רב על הריחוק החברתי שהוא חווה, אין לו שום אינטראקציה עם חברים, לא נפגשים, לא יוצאם לשום מקום – שום דבר לא מעניין אותו.
לא יוזם שום קשר, שום שיחה, לא מזמין אליו הביתה ולא מוזמן לאף אחד…
החוגים שבהם היה הופסקו והוא לא מוכן לשמוע על לחזור לזה, לא עזרה בבית, שום התעניינות ואני שומעת בקול שלה קושי וכאב אדירים, ממש זעקה אמיתית..
כשהגיעו אליי היתה להם מטרה ברורה מאוד –
להחזיר את הסמכות ההורית שהלכה להם לאיבוד בגלל עבודה, בגלל אחים, בגלל קורונה ובגלל ובגלל ובגלל…הם הבינו שניה לפני שהם מאבדים את הילד ודקה לפני שזה הופך לקושי שמאוד קשה לראות דרך חזרה..
אז מה עושים
אבני הדרך היו להציב גבולות, לקבוע זמנים חד משמעיים, לצאת מאזור הנוחות שמאוד מאיים ומפחיד וגם מביא להמון עימותים והתנגדויות ומצריך המון אנרגיה מצד ההורים לתמוך בהחלטות הקשות באמת..
בנינו מודל שנקרא מודל הפרח ויצרנו זמנים לכל פעילות ביום – זמן ללימודים, זמן לחברים, זמן משפחה, זמן למשחק / יצירה / קריאה / ארוחה / הכנת ארוחה, זמן לפעילות גופנית וזמן לרגיעה עצמית.
עלינו ההורים לדאוג לכך שהמודל מתקיים תוך מתן אהבה, קבלה, שיתוף, התעניינות ואמונה בילד שלנו שהוא יכול לגמרי לבנות לעצמו מודל חיים מלא בתוכן ועניין של דברים שיפתחו אותו, יעצימו אותו וילמדו אותו להכיר את עצמו ולהרגיש את עצמו.
אז איפה נכנסת הסמכות ההורית מבחירה
בדיוק במקום של הגבלת הזמנים במשחקי המחשב, להוריד לפעמיים ביום בשעות מוגדרות לכך מתוך ידיעה שאם יצוף קושי אנחנו שם בשבילו למען ההכרה שלו את עצמו, כיצד הוא מתמודד עם זה? מה הוא מגלה בעצמו? לאיזו מוסיקה הוא נהנה להאזין? איזה ספורט מעניין אותו? תחביב חדש שמסקרן אותו – פתאום הוא לומד ומבין שיש חיים, שיש רצון אמיתי לחיבור עם החיים– יש לו הוויה, יש לו משאלות לב, יש לו כמיהה, יש לו רצון, יש לו ים דברים שעליו ללמוד במסע חייו..
חשוב מאוד לשים לב
כשהגבולות מתערערים אז נכנסים לחדר ומזכירים מה היה הסיכום של ה"חוזה" שחתמנו אנחנו והילד, ואם זה לא עוזר – אז נוקטים עמדה קצת יותר סמכותית ומוציאים את הסוני מהחדר עד שיעבור זעם…
ונכון, זה קשה גם לנו וגם לו – אבל לראות בדמיון איך הילד כבר שם, כבר במקום אחר, ושזה באמת קורה…
עלינו להיות נחושים ועקביים עם המון תמיכה והכלה וקבלה, עם הקושי ולבסוף הפלא קורה..
אני יודעת שזה תהליך מאוד מאתגר אבל אם לא נעצור את זה בזמן אז יש מצב שזה יחמיר מאוד והילד פשוט ילך לאיבוד..